למי מגיעות הכפיים? על הגשמה עצמית ופחד

[space_30]

שוב היא מטילה בו ספק. שדון

היא כבר היתה מאוד בטוחה בו,
אבל עברו כמה ימים …
ושוב הוא נראה לה רחוק מידי. לא מושג.
אולי אפילו מגוחך.

היא לא תסלח לעצמה אם לא תנסה. לכן הגיעה אלי.
אך מרגע שעשתה את הצעד הראשון, משהו מתערער.

כל עוד זה היה רק חלום,
אפשר היה לפנטז בכיף.
הגשמה עצמית זה סבבה כשמסתכלים מהצד.
זה לא כואב ולא מסוכן.
תמיד יש פוטנציאל יום אחד להגשים.
בבו העת.

אבל מרגע שהיא עשתה את הצעד הראשון,
היא מבינה שזה רציני. החלום שלה עלול להתגשם.
למה הייתה צריכה את זה בכלל?

מפחיד.
מה יגידו המבקרים?
מה נכנס לה הג'וק הזה לראש, להיכנס עכשיו לכזאת הרפתקה?!
זאת אחריות רצינית להיות עצמאית, יש לה משכנתא, ילדים קטנים.
ומה אם אני לא מספיק טובה?
ומה אם לא אצליח להתפרנס ולהשיג לקוחות.
מפחיד.

וברגעים שהיא מצליחה להתנהל עם הפחד,
לזכור שהוא בסך הכל ממלא את תפקידו בכבוד,
שהוא חלק מהדרך שלה ל הגשמה עצמית.
הו! אז שוב חוזרת הבהירות.
היא רואה אותו בבירור. היא משתוקקת אליו.
זה ברור לה –
זה החלום שלה. משאת נפשה.
היא בוחרת בו שוב, בלי שום ספק.

היא מתה להישאר בסטייט אוף מיינד הזה,
אבל זה לוקח זמן. צריך לתרגל שרירים חדשים.
צריך להתרגל לתודעה חדשה, מקדמת יותר.
פרו-אקטיביות זה שם המשחק,
ככל שהיא מבינה שאין ודאות,
רק אפשרות להשפיע על המציאות שניתנת להשפעה,
כך גם קל לה יותר להשלים עם הפחד,
היא לומדת לשתף איתו פעולה. להבין שלא הכל בשליטתה.
לרגעים היא מגלה שהוא דוקא פרטנר לא רע כשמפרקים לו את הצורה.

ואני? מחפשת בעיקר את האהבה שלה לדבר.
מה עושה לה את זה, מה מעורר את התשוקה, את ההשראה.
כי כשיוצאים למסע כזה מאתגר,
זה הדלק האמיתי שעוזר להתגבר על כל המכשולים.

יש האומרים שחיי היצירה הם רעיונות,
יש האומרים שהם העשייה. 

דומה שבמרבית המקרים הם פשוט הוויה. 
הם אינם הוירטואוזיות, אף שזו נאה כשלעצמה. 
הם האהבה למשהו, אהבה כה רבה למשהו – 
בין אם אדם, מילה, דימוי, רעיון, הארץ או האנושות – 
עד שלא נותר אלא להשתמש בעודפים ליצירה. 

קלריסה פינקולה אסטס, רצות עם זאבים. 

[space_30]

ובאשר למבקרים,
הם תמיד יהיו שם כנראה.
לפעמים במציאות, ולפעמים בדמיון.
כן, הם חלק מהמסע הזה.
מסע שיש בו הרבה חשיפה ופגיעות במציאות שמקדשת הצלחה שגשוג.
מציאות שה'פיד' שלה מלא נחת, חיוכים וגאווה.
אז למי מגיעות הכפיים?

אלה אינם המבקרים שזכאים להערכה,
גם לא אלה המצביעים על ההוא שמעד,
או על איש המעשים שיכול היה לעשותם טוב יותר.
ההערכה מגיעה לאדם שבזירה,
זה שפניו מלוכלכים מאבק, מדם ומיזע;
לזה השואף בעוז וגבורה; לזה שטועה,
לזה שנכשל שוב ושוב, שכן אין מאמץ ללא טעות וכישלון.

אותו אדם שחתר לעשייה,
שידע התלהבות גדולה ומסירות גדולה; 

זה המכלה עצמו על מטרה נעלה;
זה שבמקרה הטוב יידע ניצחון והישגים נעלים, 

ובמקרה הגרוע, אם ייכשל, יידע שנכשל בזמן שהעז בגבורה, 
מקומו לעולם לא יהיה עם אותן נשמות קרות ופחדניות 
שלא יידעו טעמו של ניצחון או טעמה של תבוסה". 

תיאודור רוזוולט, האדם בזירה. 

[space_30]

היום מסתיימת ההרשמה המוקדמת לסדנת "הכרבולת שלך".
לפרטים והרשמה: http://nurit.ravpage.co.il/karbolet3

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *