אודות נורית נחום הורביץ

מי אני

nurit-about-meפעם, עד לא מזמן אפילו, זה היה די פשוט עבורי לספר מי אני. לכל מי שרק ביקש.

הייתי מגדירה את עצמי באמצעות כל מה שאי פעם עשיתי והצליח לי. התארים. תחנות הקריירה. השתקפותי כאמא וכבת זוג. כל מה שמרכיב רזומה סביר. אה, כמובן בניכוי כל מה שאי פעם ניסיתי וכשלתי בו. או דברים שבכלל לא ניסיתי כי לא העזתי. ותמיד ארוזה בתוך משוואה עם נעלם אחד גדול ומבטיח של כל מה שקיוויתי שיום אחד, בטוח, רק לא היום, אמצא את הכוח לממש.

ויום אחד קפצתי מהרכבת.

טוב, לא ביום אחד. וגם לא כל כך קפצתי. אפשר לומר שיותר נפלתי. וגם זה אחרי שהרכבת התחילה להאט. שלא לומר עצרה ופתחה את כל הדלתות והבחור שמנקה אחרי הנוסעים ממש צרח עליי שארד כבר. זו הייתה הרכבת הפנימית שלי. כבר הרבה זמן שהיא צפרה לי שאני על המסלול הלא נכון, רק שאני חשבתי שהיא קצת ירדה מהפסים.

כשאדם יורד מהרכבת בתחנה זרה, הוא קודם כל מסתכל על הרכבת שממשיכה בלעדיו.

הרכבת שהמשיכה בלעדיי לקחה איתה דברים שפעם הגדירו אותי וקשה היה לדמיין את חיי בלעדיהם. היא לקחה איתה מעמד חברתי. ביטחון כלכלי. מסגרת מוגדרת. נשארתי על הרציף עם מזוודה מרופטת שמכילה מעט קורות חיים מחיים קודמים, כמה זוגות תחתונים והרבה כובעים ישנים.

מהר מאוד גיליתי שבמקום החדש דברים אחרים נחשבים.

להביא את עצמי. כמה פשוט, ככה מציק. כי להביא את עצמי זה ההיפך מלהביא את התחפושת של ההיא עם התואר השני במנהל עסקים והניסיון בפיתוח מנהלים. להביא את עצמי זה לספר לעצמי בכנות מי אני. ואיזה ערך אני יכולה לתת לעולם. ומה אני לא יודעת. ומה הייחוד שלי. וזה גם להתמודד עם ביקורת. עצמית קודם כל. ולהסתכל לה בשחור של העיניים ולהודות שהכול נכון ועדיין.. זו אני.

להגדיר את עצמי פנימה

זה קודם כל ההקשבה. בתוך כל השאון וההמולה של הרציף, היכולת לשמוע את הקול העדין של ניקוב הכרטיסייה הפרטית שלי ביציאה אל החיים החדשים. לדעת להגדיר לעצמי בכל שלב מי אני רוצה להיות, אבל גם מי אני לא. מה מתאים לי ומה נראה מאוד יפה על אחרים, אבל הוא לא אני. וגם להיות מסוגלת לזהות מתי הלכתי אחרי קולות אחרים, ולהיות מסוגלת לתקן. לשוב לנקודה האחרונה שבה הייתי אני ולבחור מחדש. עד שהקול הפנימי יהפוך להיות חזק וצלול וברור.

שמי נורית נחום הורביץ ואני מאמנת לעצמיות

אימון לעצמיות הוא מסע משנה חיים. מסע שמתחיל בעצמך ומתקדם פנימה, עמוק יותר. מסע שמגדיר כיעד את מה שבלתי ניתן להשגה. מסע שעובר דרך ארץ הפחדים הכי גדולים. מסע שנמשך אל ארץ המראות וההשתקפויות. מסע שיוריד אותך בתחנת רכבת זרה, עם מזוודה של כל מה שאי פעם היית ועם כרטיס בכיוון אחד אל כל מה שאי פעם חלמת.

כרטיס ביקור:

אני אמא לעלמה שבוחנת מדי יום את היכולת שלי להקשיב בעיקר למשאלות שחבויות בין המילים. ואמא לנדב שמזכיר לי, עם שורה של התקפי לב על בסיס יומי, מהם ביטחון עצמי, תעוזה ונחישות; נשואה לגיל שלימד אותי להסתכל על עצמי עם יותר חמלה, ונותן לי השראה יומיומית לאותנטיות וגדולה אנושית. בת לרחל, שממנה למדתי להבין אנשים; ולציון שתמיד הוא הראשון לסמוך עליי, בדרך כלל לפניי;  אחות לארז שיכולת הנתינה שלו היא אינסופית. ולשי שהוא יצירתי ומצחיק במיוחד.

אני בעלת תואר שני במנהל עסקים, שעזר לי בעיקר להרגיע את המצפון שלי בדרך למימוש העצמי. עבדתי שנים רבות כעיתונאית בדסק בחדשות ב-YNET רק כדי להבין שאקטואליה היא לא הכותרת שלי. בקריירה השנייה שלי עסקתי בפיתוח ארגוני ומשאבי אנוש, עד שנגמרו לי המשאבים האנושיים.

מתחת לכל הפאסון, אני בסה"כ נורית שאוהבת לשחק שש-בש. שונאת את הבלגאן, אבל לא מצליחה להסתדר בלעדיו. מתבאסת על טקסים שנעשים ללא משמעות. לא נוסטלגית, אבל מאוד רומנטית. מעריצה אסתטיקה ואוהבת פרחים. חייבת להזיז דברים, אבל פוחדת מבירוקרטיה. מתרגשת ברמת הגוש בגרון מלראות אדם שהבינו אותו. עדיין מבקשת כל יום מחדש להבין את עצמי.