באיזה רגל נכנסתם?

באיזה רגל נכנסתם?

אין לי מושג באיזה רגל נכנסתי לשנה החדשה. נדמה לי שזאת היתה הרגל של הבן הקטן שלי שהייתה תקועה לי בצלעות. את בעלי לא ראיתי יומיים כי הוא נתקע בעבודה עד אמצע הלילה. כשהגיע, בשנה הבאה, מצא אותי מעולפת במיטה עם האור הקטן דולק. ועוד עניין, התחלתי את השנה הזו עם קצת פחד, שאריות מהימים האחרונים של השנה שרק הסתיימה.

אז מה כל זה אומר על שנת 2015 שלי, שנזרקתי אליה בלי לשים לב בכלל? לא יודעת. בבוקר הראשון של השנה החדשה לא היה לי יותר מדי זמן להתעסק במשמעויות. מיהרתי לפזר שני ילדים, ולהספיק להגיע בזמן לקורס מקצועי שמלווה אותי עוד מהשנה שהסתיימה.

להתחיל ברגל הטבעית

לאמונות תפלות יש תפקיד חשוב בחיינו. הן עוזרות לנו להאמין שיכולה להיות לנו שליטה על דברים מסוימים בחיינו. ובאמת, מי מאתנו לא שואף לאחוז בשליטה כזו. במיוחד כשכל כך מסוכן שם בחוץ.

רק מה? רוב הזמן האמונות הללו משחקות על הפחדים שלנו. רשימת חוקי "עשה" ו"אל תעשה" על מנת למנוע מעליך רעות ואסונות: כנס ברגל ימין; אל תלך מתחת לסולם; אחורה פנה בראותך חתול שחור; שלוש דפיקות נגד עין הרע. כלומר, בעטיפת שיווק של פוליסת ביטוח אנחנו מקבלים לא פחות מאשר אמונות מגבילות. אמונות שבבסיסן עומדת ההנחה הלא-סמויה שהדרך מלאה סכנות.

אני מודה, לא עשיתי בדיקה סטטיסטית אם זה עובד, כך שאני באמת לא יודעת להמליץ בעד או נגד.

אבל.. בואו נגיד שיש משהו באמונה שאומרת שכמו שמתחילה השנה ככה היא גם תיראה. ובואו נגיד שרגל ימין שלי בדיוק הייתה רדומה בזמן שכל העולם ספר לאחור עד הנשיקה. אם ככה, נכנסתי לשנה החדשה בצורה די טבעית, שלא לומר אופיינית. עם הבן האהוב שלי שוכב לצדי. עם חופש פעולה הכרחי לאיש שלי שמממש את עצמו בעבודה. עם אור קטן שמעיד שעד שקרסתי עוד ניסיתי להרחיב דעת במשהו. עם פחד קטן שהולך איתי לאורך כל הדרך, כמו מלאך ששומר עליי, עם יום לימודים פורה בבוקר הראשון של השנה החדשה.

טבעי גם להתעכב ולשוטט לפעמים

כך שאם כניסתי אל השנה החדשה ברגל הטבעית שלי מעידה במשהו על איך היא תיראה, אני חותמת על זה. כי בסופו של דבר, אחרי כל האמונות התפלות, העניין הראשון שאנחנו שולטים עליו הוא ההחלטה לצעוד בדרך. אפשר להניח מאתיים פעם את רגל ימין על הסף, אך לא לבחור בדרך. אפשר להיבהל מכל חתול שחור אקראי ולעשות אחורה פנה.

ואפשר לצעוד באופן טבעי. עם עצירות מידי פעם, אולי סטייה מהמסלול. לעתים לצעוד מהר, לעתים להתעכב, לעתים ביציבות, לעתים ברגליים רועדות, לפעמים עם העיניים ממוקדות ביעד, ולרגעים סתם בשיטוט, בלי לתת את הדעת לאן זה מוביל. צעידה שקשובה לא רק לדרך, אלא גם לעצמך הצועד בה.

כשאנחנו מזכירים לעצמנו כמה טבעי לצעוד ככה, אפשר קצת פחות להיבהל. לזכור שאנחנו בעצם מאוד אמיצים מעצם בחירתנו בדרך, להצליח לשרוד ואף ליהנות מפיתול חד או ירידה מפתיעה, ועדיין לזכור את הכיוון של היעד. ואז, במבט לאחור, נגלה שגם לרגל שמאל היה תפקיד בצעידה הזו.

פוסטים קשורים

(חנות) קטנה ומטריפה

אחרי שבוע מחלה בבית, עלמה התעוררה והחליטה לפתוח חנות. בסלון. לתוך סלסלה ורודה היא הכניסה עשרות תכשיטי פלסטיק, תלתה כמה

קרא עוד »

סיפור קטן על הגשמה עצמית

ישבנו לעשות עבודת יצירה עם עלים וענפים ישנים שהיא מצאה על אדמת הגינה שלנו. הבטחתי לעלמה שאפשר לעשות כל דבר שעולה לה בראש. ואז מיד הסברתי לה בסבלנות ואפילו הדגמתי איך לעבוד עם צבעי הגואש, ובאיזה עוד חומרים כיפיים כדאי לה להשתמש.

קרא עוד »