me אני

פעם, עד לפני כעשר שנים, זה היה די פשוט עבורי לספר מי אני. לכל מי שרק ביקש. הייתי מגדירה את עצמי באמצעות כל מה שאי פעם עשיתי והצליח לי. התארים. תחנות הקריירה. השתקפותי כאמא וכבת זוג. כל מה שמרכיב רזומה סביר. אה, כמובן בניכוי כל מה שאי פעם ניסיתי וכשלתי בו. או דברים שבכלל לא ניסיתי כי לא העזתי. ותמיד ארוזה בתוך משוואה עם נעלם אחד גדול ומבטיח של כל מה שקיוויתי שיום אחד, בטוח, רק לא היום, אמצא את הכוח לממש.

ויום אחד קפצתי מהרכבת.

טוב, לא ביום אחד. וגם לא כל כך קפצתי. אפשר לומר שיותר נפלתי. וגם זה אחרי שהרכבת התחילה להאט. שלא לומר עצרה ופתחה את כל הדלתות והבחור שמנקה אחרי הנוסעים ממש צרח עליי שארד כבר. זו הייתה הרכבת הפנימית שלי. כבר הרבה זמן שהיא צפרה לי שאני על המסלול הלא נכון, רק שאני חשבתי שהיא קצת ירדה מהפסים.

כשאדם יורד מהרכבת בתחנה זרה, הוא קודם כל מסתכל על הרכבת שממשיכה בלעדיו.

הרכבת שהמשיכה בלעדיי לקחה איתה דברים שפעם הגדירו אותי וקשה היה לדמיין את חיי בלעדיהם. היא לקחה איתה מעמד חברתי. ביטחון כלכלי. מסגרת מוגדרת. נשארתי על הרציף עם מזוודה מרופטת שמכילה מעט קורות חיים מחיים קודמים, כמה זוגות תחתונים והרבה כובעים ישנים.

מהר מאוד גיליתי שבמקום החדש דברים אחרים נחשבים.

לדעת מי אני. כמה פשוט, ככה מציק. כי לדעת מי אני זה ההיפך מלהביא את התחפושת של ההיא עם התואר השני במנהל עסקים והניסיון בפיתוח מנהלים.

לדעת מי אני זה להבין את זה קודם כל בכנות עם עצמי. ולדעת איזה ערך אני יכולה לתת מהמקום הזה. וגם מה אני לא יודעת. ומה הייחוד שלי. וזה גם להתמודד עם ביקורת. עצמית קודם כל. ולהסתכל לה בשחור של העיניים ולהודות שהכול נכון ועדיין.. זו אני.

שמי נורית נחום הורביץ ואני מאמנת לעצמיות בקריירה ובעסק. 

להגדיר את עצמי פנימה

אימון לעצמיות הוא בעיניי מה שמקנה את המיומנויות הכי חשובות שנדרשות לניהול קריירה בעולם החדש. זה קודם כל ההקשבה. בתוך כל השאון וההמולה של הרציף, היכולת לשמוע את הקול העדין של ניקוב הכרטיסייה הפרטית שלי כשאני ניגשת לעשייה.

לדעת להגדיר לעצמי בכל שלב מי אני רוצה להיות, אבל גם מי אני לא. מה מתאים לי ומה נראה מאוד יפה על אחרים, אבל הוא לא אני. וגם להיות מסוגלת לזהות מתי הלכתי אחרי קולות אחרים, ולהיות מסוגלת לתקן. לשוב לנקודה האחרונה שבה הייתי אני ולבחור מחדש. עד שהקול הפנימי יהפוך להיות חזק וצלול וברור.

בתהליך הזה התנועה מתחילה קודם כל בעצמך, ומתקדמת פנימה, עמוק יותר. ורק אחר כך החוצה, קדימה. (ואולי לצדדים), אם כך נכון לך. זה מסע שמחזק את היכולת שלך לצעוד אל החיים בלי לפחד ממה שתביא הדרך. כי יש ציר פנימי שנותן לך ביטחון ללמוד ולהתכוונן תוך כדי תנועה.

כרטיס ביקור:

אני אמא לעלמה שהיא בתי הבכורה, ילדה שקשובה לקצב הפנימי שלה באופן כה טבעי ופשוט. ואמא לנדב אחיה הצעיר שמזכיר לי, על בסיס יומי, מהם פגיעות ומנהיגות עצמית; נשואה לגיל שלימד אותי להסתכל על עצמי עם יותר חמלה, ונותן לי השראה יומיומית לאותנטיות ולאי אחיזה בדברים. בת לרחל, שממנה למדתי להבין אנשים; ולציון שתמיד הוא הראשון לסמוך עליי, בדרך כלל לפניי; אחות לארז שיכולת הנתינה שלו היא אינסופית. ולשי שהוא יצירתי ומצחיק במיוחד.

אני בעלת תואר שני במנהל עסקים, שעזר לי בעיקר להרגיע את המצפון שלי בדרך למימוש העצמי. עבדתי שנים רבות כעיתונאית בדסק בחדשות ב-YNET רק כדי להבין שאקטואליה היא לא הכותרת שלי. בקריירה השנייה שלי עסקתי בפיתוח ארגוני ומשאבי אנוש, עד שנגמרו לי המשאבים האנושיים.

מתחת לכל הפאסון, אני בסה"כ נורית שאוהבת לשחק שש-בש. שונאת בלגאן, ועדיין מתאמצת להתגבר עליו. מתבאסת על טקסים שנעשים ללא משמעות. לא נוסטלגית, אבל מאוד רומנטית. מעריצה אסתטיקה ואוהבת פרחים. יודעת להזיז הרים, אבל רק אם יש שם מנוע פנימי. מתרגשת ברמת הגוש בגרון מלראות אדם שהבינו אותו. עדיין מבקשת כל יום מחדש להבין את עצמי.